יום רביעי, 14 בספטמבר 2011


האם אלו המחשבות שלי, או מחשבות שבאות מבחוץ?

ההבדל בין מחשבה פרואקטיבית לבין מחשבה ריאקטיבית משתקף במעשה הבא:
מעשה  באנטונינוס  המלך שבא לקסרין שלו ושלח אחר רבינו  הקדוש (=רבי יהודה הנשיא). בא  רבינו  הקדוש ורבי שמעון בנו עמו ורבי חייא הגדול.  ראה רבי שמעון שם לגיון אחד נאה ומשובח ראשו מגיע לקפיטולירין של עמודים,  אמר לו רבי שמעון לרבי חייא: ראה כמה פטומים עגלים  של  עשו (= איזה גוף גדול יש לחיילי רומי).   נטלו  ר' חייא והוליכו לשוק והראו סל של תאנים וסל ענבים והזבובים עליהם, אמר  רבי חייא זבובים אלו ואותו לגיון שראית אי זה מהם משובח.  כשעלה רבי שמעון אצל אביו אמר לו כך אמרתי לרבי חייא וכך השיב לי (השווה את חיילי הלגיון לזבובים). אמר לו אביו: עד עכשיו נתן לו הבבלי ממש  שהשוה  אותו לזבובים,  לפי שלגיונים אלה אינם חשובים כלום אבל זבובים הקב"ה עושה  שליחותו  בהם (רבנו בחיי בראשית לט, א).
וולאס וואטלס, (מדע ההתעשרות, מדע הבריאות, מדע המצוינות) כותב שישנם שני סוגי מחשבה. האחד הוא מחשבה הנובעת מן הבחירה הפנימית של האדם. השנייה – מחשבה הנובעת מן המציאות החיצונית. כדי לחשוב מחשבה שנובעת מהמציאות החיצונית אין צורך במאמץ רב. זה קורה מעצמו. עם זאת, זה עדיין לא אומר שאלו מחשבות אמיתיות. הן מחשבות שמוצעות על ידי החושים, ואם לא מתנגדים אליהן בצורה פעילה הן פשוט עוברות לראש. הסוג הראשון של המחשבות – מחשבות שנובעות מבחירה פנימית ומראייה אמיתית של המציאות, דורשות מאמץ – מאמץ לא להאמין למה שאני רואה. לדעתו, מי שרוצה להתעשר, או להיות בריא, צריך להתעלם מן המחשבות הזורמות לראשו דרך חוויות החושים, ולהתאמץ לייצר מחשבות של אמת אובייקטיבית, מחשבות של שפע (האם המשאבים של הקב"ה מוגבלים?) ושל בריאות.
חכמים היו אמונים על הסוג הראשון הזה של המחשבות, אך בדרגות שונות. אף לא אחד מהם ראה בלגיון הרומאי צבא חזק, כפי שראה בהם האדם הפשוט. ועם זאת, התפיסה של רבי שמעון ברבי הייתה שיש כאן גוף גדול – עגלים. רבי חייא לעומתו ראה בהם זבובים טורדנים. רבי יהודה הנשיא לא ראה בהם ולא כלום. אין שום חפיפה בין הצבא הרומאי לבין השאיפה לעולם טוב יותר. לכן מצד המציאות הרוחנית אין כאן בעצם כלום.
למה אני כותב את כל זה כאן?
יש להניח, מה שכל צבא עושה – ביזה אונס ורצח בלי הבחנה – עשה גם הצבא הרומאי לעם ישראל. בימי רבי יהודה הנשיא עדיין היו עשרות אלפים, או אולי מאות אלפים, נפגעי טראומה. חכמים בקשו ללמד שחלק מהטראומה קשורה בתפיסת המציאות. ככל שתפיסת המצאות פשטנית  יותר, הטראומה גדולה יותר. אם שעדיין זוכרת כיצד חייל רומאי הרג את בנה הקטן ואנס אותה, תחווה תחושה של חוסר אונים כל חייה, עם חלומות זוועה, זכרונות פולשניים וכל מה שקשור לטראומה.
לאמיתו של דבר, אומר התלמוד הירושלמי, מעשה שנעשה באונס, מבחינת הנאנס/ת, כאילו לא נעשה (בלשון הירושלמי: "אונסא כמאן דלא עביד").  אנשים או נשים מן השורה שחוו אונס יתקשו להתייחס אל האונס כאילו כלל לא קרה, אך השאיפה היא להתאמץ ולחשוב מחשבות שמתאימות לאמת המוחלטת, והיא, שמבחינתם אכן לא קרה כלום. הנערה שנאנסה עדיין בתומתה.
בהתאם לכך ההתייחסות אל האנס, או אל החברה שמגבה אותו, אמורה להיות כמו ההתייחסות של חכמים – כעגלים פטומים, כזבובים, ובסופו של תהליך כמשהו שאינו נוכח כלל בחיינו.

הרב יהודה פרומן
"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"