המצב לא טוב!
בתי נסעה מזמן בטרמפ לאירוסין באחד הישובים. בשלב כלשהו הנהגת אומרת לה: אני לא סובלת את הישוב הזה. כבר לא הייתי כאן 10 חודשים וגם עכשיו לא הייתי מגיעה אליו אלמלא האירוסין. יש כאן עשרות פגיעות מיניות וכל הזמן עסוקים כאן רק בלטייח.
כשאתה עובר ישוב אחרי ישוב אתה מגלה שהנורמה החברתית שלנו בנושא הצלת הנפגעות והנפגעים נמוכה.
זה פלא! אנחנו שואפים לרמה ערכית גבוהה בכל שטחי חיינו, ודווקא בנושא הזה, שהתורה משווה אותו לרצח – "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" – ישנה הזנחה והתעלמות צועקת.
המטרה של הבלוג היא להעלות את הנורמה הערכית של החברה הדתית לאומית, בעיקר זו שבישובים.
להציל עשוק מיד עושקו!
בהפטרת שבת הגדול, בסוף ספר מלאכי, נאמר:
וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹת.
מה פירוש המונח "עושק"?
הרנ"ה (ר' נפתלי הירץ וייזל) מסביר שהעושק הוא סוג של גזל שעושה החזק לאנשים חלשים, כמו שכיר, אלמנה ויתום, וגר, המוזכרים בפסוק. שלמה המלך, במגילת קהלת (קהלת ד, א), גם כן מדבר על העשוקים כמי שאין להם כוח:
וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם:
מפני שלעשוק אין כוח, לכן הוא צועק אל ה' כמו שנאמר (דברים כד, יד):
לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה'".
האם לנו, האנשים, אין תפקיד בהצלת העשוקים?
אכן, אנחנו מוצאים דמויות של אנשים שעוסקים בהצלת העשוקים, כחלק מעבודת ה' שלהם.
הדמות הראשונה היא הנביא, או השופט והמנהיג שצולחת עליו רוח ה'.
הרמב"ם בספר מורה הנבוכים (חלק ב' פרק מ"ה), כותב שהנבואה היא בעצם סולם, עם 12 נדבכים, שהנביא מטפס עליהם, כלפי מעלה.
הדרגה הראשונה של מדרגות הנבואה היא מצב שבו מתלווה לנביא עזר מה', שמעורר אותו ומזרז אותו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים, או הצלת חסיד גדול.
הנביא מוצא בעצמו דחף פנימי חזק למעשה ההצלה. זה נקרא רוח ה', והאדם שנמצא במצב הזה, אומרים עליו ש"צלחה עליו רוח ה'". כלומר, השראת רוח ה' על אדם מתבטאת בדחף להציל עשוק מיד עושקו. בכך הנביא מזדהה עם המשפט של ה'.
זו היא דרגת כל שופטי ישראל אשר נאמר בהם באופן כללי, "וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם".
הרמב"ם גם נותן דוגמאות לאנשים כאלה. הבה נעיין בהן.
הדוגמא הראשונה – משה רבנו. כך כותב הרמב"ם שם:
"ודע כי בדומה לכוח הזה (=הדחף להציל עשוקים), לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר להרוג את המצרי שהכה איש עברי מאחיו, והתעורר ולנזוף בחוטא משני העברים הניצים. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח (מפרעה), כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, כיון שראה דבר עושק (שהרועים גרשו את בנות יתרו) לא יכול היה להימנע מלסלקו, ולא היה בכוחו לסבלו (=את העוול שנעשה לבנות יתרו), כמו שאמר ויקם משה ויושיען".
הדוגמא השנייה שהרמב"ם מביא היא דוד המלך:
"וכך נתלווה עם דוד בדומה לכוח זה, מאז שנמשח בשמן המשחה, כמו שאמר הכתוב ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה, ולפיכך היה לו האומץ נגד הארי והדוב והפלישתי."
לא לחינם הביא הרמב"ם שתי דוגמאות. כל אחת מהן מדגימה נקודה שונה. הדוגמא של משה רבנו מדגישה את היושר הבלתי מתפשר שהיה למשה רבנו. הוא לא היה מסוגל לעמוד מנגד כאשר ראה מעשה עוול. היושר הזה היה חזק מן הפחד שהיה לו כאיש זר שהגיע למדיין, מקום שמעולם לא היה בו.
דוד המלך ניחן בתכונה אחרת – אומץ. גם לאחר שאתה יודע את האמת, עדיין אין וודאות שתהיה מוכן להילחם עליה. בכדי לעשות זאת עליך להיות אמיץ. כל ישראל ידעו שמה שצריך לעשות זה להכריע את גלית הפלישתי, ובכל זאת לא עשו זאת. רק דוד המלך ניחן באומץ המתאים להילחם בגולית.
הדמות השנייה שעוסקת הצלת עשוק מיד עושקו היא השופט בסנהדרין, או הדיין בבית הדין. (הלכות סנהדרין ב', ז'):
"בית דין של שלושה צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ענווה, יראה, שנאת הממון, אהבת האמת, ואהבת הבריות ובעלי שם טוב. ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודיבורן ומשאן בנחת עם הבריות, ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו".
מקום מרכזי בתפקיד הדיין הוא "להציל עשוק מיד עושקו". לשם כך הוא נדרש בעיקר לשתי תכונות:
ראשית, הדיין צריך להיות איש שאוהב את האמת. אין די בכך שהוא יודע מהי האמת. צריך להיות לו יחס רגשי של אהבה כלפיה.
שנית, הוא צריך להיות בעל לב אמיץ.
כאשר אדם ניחן בשתי התכונות האלה הוא רשאי להתמנות כדיין על הציבור. לכן, לפני הגשת המועמדות, עליו לפתח אותן.
הדמות השלישית המצווה להשתתף בהצלת עשוק מיד עושקו היא בעצם כל אדם מישראל.
הרמב"ם בהלכות רוצח (א, יד) כותב:
כל היכול להציל, ולא הציל, עובר על [איסור] "לא תעמד על דם רעֶך" (ויקרא יט, טז).
הרחיב בנקודה זו רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה סימן קנו) שכתב:
"הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע. וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עוון גדול יותר מזה וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע. כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע. ובאמת שהנוהג כן גדול עוונו מנשוא, ועובר על 'לא תעמוד על דם רעך'".
גם אדם פרטי מצווה לאזור אומץ ולהציל עשוק מיד עושקו. הנטייה הראשונית היא לחשוב שאם אין לי שום מינוי ציבורי אני רשאי לשבת בצד, אבל רבי ישראל איסר מגדיר את הישיבה הזו כ"גדול עוונו מנשוא".
מסלול ההתפתחות המוסרי של כל אדם
נראה ששלושת הדמויות האלה – נביא, דיין, כל איש ישראל – מסמנות תחנות בדרך ההתפתחות המוסרית של האדם. מי שמקיים את המצווה "לא תעמוד על דם רעך" ללא מורא במישור האישי, מתמנה לדיין, והוא כבר מקבל אחריות ותפקיד ציבורי. כאשר הוא עומד גם בניסיון הזה, ואינו ירא מפני איש וממשיך להציל את העשוקים, הוא זוכה וצולחת עליו רוח ה' והוא הופך להיות שליח ה' להצלת העשוקים.
אז היכן אתה?
האם יש בך את העצמה להתגייס למען הנפגעות, למען הנפגעים, למען המשפחות הנפגעות?
האם יש לך את האומץ לעמוד מול הפוגעים?
או שמא אתה מאלו שמחפשים לעצמם שקט ואומר לעצמו "לי זה לא יקרה"....
