אורות בכלים

כתבתי רשימות אחדות על המצב המוסרי העלוב של ההתיישבות, שאינה משכילה לטפל בתושביה שנפגעו פגיעות מיניות. היום אני רוצה להסתכל על התופעה הזו בעיניים אחרות.

אם תעשו חיפוש ברשת תגלו שבמאה השנים האחרונים הרבה אנשים גילו הרבה חוקים שעל פיהם העולם עובד, ומי שרוצה להצליח עליו לפעול על פי אותם חוקים.

ישנו חוק, שהוא החוק היהודי של הבריאה. החוק הזה קובע כי כדי שפעולה מסוימת תהיה אפקטיבית חייבת להיות הלימה בין אורות לכלים.

מהם המונחים הללו – אורות וכלים?

הבריאה בנויה משני חלקים – שפע שה' שולח לעולם הזה, המתגלה בצורה רוחנית או גשמית, וכלים, הקולטים את השפע הזה. במצב האופטימלי ישנה הלימה בין האורות לכלים, וכך ישנה ברכה בעולם. במצב הלא מתוקן ישנו חוסר הלימה בין האורות והכלים, והברכה אינה יכולה להתגלות.

החוק הזה נכון בכל השפעה, לאו דווקא השפעה אלוקית. גם מורה שמדבר את תלמידיו ברמה שהם אינם מסוגלים לתפוס, פועל באופן שההוראה שלו אינה עושה פירות אפקטיביים.

מכשיר חשמלי המיועד לפעול במתח של V24  שחובר למערכת חשמלית במתח של V220, יתקלקל. המתח החשמלי הוא האור. כאשר המתח – "האור" הוא הרבה מעבר למה שהמכשיר מסוגל לקלוט, המכשיר מתקלקל. בקבלה ובחסידות התופעה הזו נקראת "שבירת הכלים". אנחנו פוגשים את אותה תופעה כאשר אנו שומעים על זוכה בפרס הגדול בלוטו שפשט את הרגל כעבור שנתיים, מפני שלא היה מסוגל להכיל את השפע, ולמעשה אנחנו פוגשים את התופעה הזו על כל צעד ושעל.

לענייננו -

כאשר משפחה מקבלת את הבשורה המרה שהבת או אחד מילדיה נפגע פגיעה מינית, ישנו סיכוי לתגובה המאפיינת מצב של "שבירת הכלים". ההורים ההמומים אינם מסוגלים להכיל את הפגיעה. הם יאמרו לילד: "אתה סתם מפנטז", או שיאמרו לבתם: "שכחי מזה, זה יעבור". משפטים מסוג זה הם עדות לחולשת ההורים, שאינם מסוגלים להכיל את הפגיעה.

הדבר הזה נכון גם לגבי הקהילה. רמה מסוימת של הכחשה והשתקה יש גם בציבור החילוני, אבל בציבור הדתי נוספת לפגיעה המינית שהיא פגיעה נפשית בעיקרה (הפוגע משלם על פי דין תורה נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, סכומים העשויים להגיע היום למיליוני שקלים. זאת מעבר לקנס המשולם לעתים כאשר הדין הוא בפני דיינים סמוכים) גם העבירה – גילוי עריות. חומרתה של עבירה זו גורמת לקהילה הדתית ל"שבירת הכלים". הקהילה אינה מסוגלת להכיל את העבירה הזו, ולכן, כמנגנון הישרדות, היא פועלת בכל תוקף כדי לטשטש ולהעלים את הפגיעה ולהתייחס אליה כאילו לא הייתה.

אז מה הפתרון?

הפתרון, הן באשר למשפחת הנפגע/ת והן באשר לקהילה הוא ביצירת הלימה בין אורות לכלים.

איך יוצרים הלימה כזו?

בשני אופנים:

1.    צמצום האור. אם כתוצאה מהצגת הפגיעה במלוא חומרתה ההורים והקהילה נמצאים במצב של חוסר תפקוד, אין ברירה אלא להציג את הפגיעה בצורה "רכה" יותר, שתאפשר לקבל את המצב ולטפל בו.

חלק מצמצום האור פירושו גם לא לדבר על טיפול  כוללני בפגיעה. זו נראית משימה ענקית. צריך לחלק את הטיפול למשימות משנה קטנות, שיהיה אפשרי להתמודד איתן.

2.    האופן השני הוא הכנת כלים שיוכלו להכיל את המציאות. מי שיביט על הציבור הדתי לאומי ייווכח כי התמודדות עם המציאות האמיתית היא אחת מחולשותיו הבולטות. כמעט בכל מקום ש"נפלנו בגדול" זו הייתה הסיבה. היגיע הזמן להכשיר אנשי ביצוע, אנשים שיהיו מסוגלים להביט למציאות בעיניים ולטפל בה.

שני הצעדים האלה יובילו אותנו בע"ה לכיוון החזון של חברה המגינה על נפגעיה.

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה המגינה על נפגעיה"

בס"ד

חוק החסיון – על מי הוא נועד להגן?

 סעיף 70 לחוק בתי המשפט כולל בתוכו הן איסורים כלליים וגם איסור שיכול בית המשפט לתת מכוח צו.

החוק מתחיל באיסורים הכלליים:

לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט. 

לא יצלם אדם באולם בית משפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית המשפט. 

לא יפרסם אדם, בלי רשות בית המשפט, שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 עד 358, סעיף 360 וסעיפים 208 עד 214 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולא את תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין. 

אחר כך באים איסורים מכוח צו של בית המשפט:

בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם. 

בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין. 

)ה1)(1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום.

חלק מן הסעיפים מגינים לכאורה הן על החשודים בפגיעה והן על הנפגעים. חלקם האחר מגן בעיקר על החשודים.

למי זה טוב? מי מעוניין בחיסיון?

ברשותכם, אתחיל מפסוקי התורה (דברים כב, כג):

 כִּי יִהְיֶה (נער) נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ: וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ: (ולנער) וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין (לנער) לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה: כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ:

התורה מלמדת אותנו דבר פשוט: אין לנערה במה להתבייש. היא אנוסה והיא אמורה לצעוק כדי שיושיעו אותה.

היא אמורה  לצעוק לפני המעשה והיא אמורה לצעוק גם אחרי המעשה, כמו שמתואר במעשה אמנון ותמר (שמואל ב, יג, יט):

וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה:

אברבנאל שם מפרש שזה על דרך "צעקה הנערה ואין מושיע לה".

שתיקה, סודיות, חיסיון...

החיסיון מגן בעיקר על הפוגעים. זה סוג של אלימות בטוחה. הם משוכנעים שהנפגעים והנפגעות לא ידברו על זה וכך הם יוכלו להמשיך במעשיהם באין מפריע. החוק מסייע להם.

כמו לגבי החיסיון, כך לגבי ההשתקה ושמירת הסודיות. לנפגעים/ות אין במה להתבייש. השתיקה והסודיות משרתות בעיקר את הפוגעים. ובכן, אולי היגיע הזמן לוותר על הסודיות הזו, לפחות על הסודיות שהחוק אינו מגן עליה?

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"

להבקיע את חומת ההכחשה

לאחרונה קיבלתי מחבריי בפייסבוק סוג של תגובה שכבר יצא להם מהאזניים לשמוע את המסרים שלי על פגיעות במגזר.

אני בהחלט רואה במסר הזה חלק מתופעת ההכחשה המגזרית – "אם לא תדבר על זה כל כך הרבה, נוכל להתייחס לנושא הזה כאילו הוא אינו קיים".

אין אצלנו סמים ואין אצלנו פגיעות מיניות

כשאני מנסה להבקיע את חומת ההכחשה בנושא הפגיעות במגזר, אני מוצא את עצמי במצב מאד דומה לזה שמצא את עצמו הרב איתן אקשטיין כשהתחיל לדבר על תופעת ההתמכרות לסמים במגזר.

הרב אקשטיין, שיזם ומפעיל את  "רטורנו", מוסד לגמילה מסמים לאנשי המגזר הדתי לאומי ופעילויות נוספות, מספר בשיחותיו מה היה הטריגר שגרם לו להתחיל, עוד בהיותו בשליחות במכסיקו.

"זו הייתה שיחה עם אחד מעשירי הקהילה במכסיקו. הוא קרא לי לשיחה דחופה בארבע עיניים. הבנתי ממנו כי הוא הולך לומר לי משהו חשוב ושיערתי כי מן הסתם הוא מתכוון לתרום סכום רציני למטרה ציונית כלשהי. לא התכוננתי לפצצה שהוא הלך להנחית עלי. נפגשנו, ישבנו על כוס קפה ועוגה. לפתע קלטתי את מבטו – הוא הסתכל עלי בעיניים חלולות וסיפר לי שהוא משתמש בקוקאין, שהוא כבר אבוד, נואש. הוא שיווע לעזרתי, זעק להצלה. רציתי לעזור, להושיט יד, אך לא ידעתי כיצד, לא היה לי מושג מה אני אמור לעשות ואיך בכלל כל זה קשור אלי כרב הקהילה. לאחר כמה ימים הוא נמצא בביתו ללא רוח חיים, מת ממנת יתר של קוקאין. בסוף ההלוויה ניגשה אלי בתו של הנפטר ומסרה לי את צוואתו. לאחר מכן הסתבר כי צוואה זו שינתה את מסלול חיי מן הקצה אל הקצה. הוא כתב כי הוא מותיר לי את כל רכושו וכי הוא מתחנן אלי ומפציר בי שאעשה ככל יכולתי כדי שיותר לא ימותו אנשים מהמפלצת הלבנה הזאת. כמובן שלא יכולתי להישאר אדיש לנוכח המילים הקשות, וכך קם רטורנו".

אז הוא ידע שיש סמים, והוא גם ידע שמתים מזה. מה עושים עם הידע הזה?

הוא חשב לעצמו שברגע שזה ייכנס למודעות של האנשים יתחילו לטפל בזה, אבל הוא לא הכיר עדיין את מנגנון ההכחשה.

לאחר מספר שבועות הוא זימן לפגישה את ועד הקהילות היהודיות במכסיקו. הועד הוא גוף חשוב שבו יושבים נשיאי הקהילות היהודיות במכסיקו והוא אחראי על נושאים הנוגעים בחיי היומיום של הקהילה. הוא ניסה לשכנע את חברי הועד בצורך לטפל בבעיית ההתמכרות הפושה בקרב צעירי הקהילות.

הוא נתקל באוזניים אטומות שסירבו להכיר בהימצאותה של התופעה. אנשים אמרו לו שלא ייתכן שבקהילה ישנם סמים.

חומת ההכחשה הזו החזיקה מעמד במשך שנה. "לאחר כשנה", הוא מספר, "כשהפרויקט כבר התקדם, היה לנו צורך בתמיכה כספית. התקשרתי לאחד מנשיאי הקהילות. הוא בירך אותי על פעילותי אבל טען שהנושא לא רלוונטי עבורו מפני שבקהילתו אין מכורים לסמים. אמרתי לו שכרגע מטופלים אצלי צעירים מהקהילה שלו ושאני מוכן להגיע איתם אל המשרד שלו עוד באותו יום, אם יש לו עניין בכך. הוא הביע עניין. כעבור מספר שעות הגענו למשרדו, אני ועוד מספר מטופלים. הוא עבר בין הצעירים שהציגו את עצמם וסיפרו לו על משפחותיהם, אותן הוא הכיר כמובן. כשהוא הגיע אל האחרון שבהם הוא נחרד לגלות שזהו אחיינו. האחיין הביט בעיניו ואמר "נכון, אני אחיין שלך, אני מכור כמו כולם כאן". אני זוכר כיצד הנשיא רעד. הוא ביקש מכולם לצאת מהמשרד ושאל אותי איך הוא יכול לעזור לי. יכולתי לבקש ממנו כל סכום שרק רציתי אבל החלטתי להעביר לו את המסר בצורה חזקה יותר. אמרתי לו 'אני כבר שנה במכסיקו ואני לא מצליח להירדם בלילות בגלל האחריות שמוטלת על כתפיי, אני פוחד שימותו אנשים. כבר מתו כמה. עכשיו אני לפחות אדע שיש עוד מישהו שלא ישן בלילות' ויצאתי משם".

ההתמודדות עם ההכחשה של חברי הקהילה ומנהיגיה היוותה את הקושי הגדול שעמו היה עליו  להתמודד.

אנשים ראו את תופעת ההתמכרות ככישלון חינוכי, והודאה בדבר הימצאותה של התופעה הייתה למעשה הודאה בכישלון. המטרה הייתה להעביר את המסר שהעובדה שיש במשפחה או בקהילה אדם מכור אינה מהווה כישלון, אלא זוהי מחלה כמו כל מחלה אחרת, שאם לא נטפל בה היא רק תחמיר.

לאחר ארבע שנים במכסיקו חזר הרב איתן אקשיין עם משפחתו לארץ. הוא כבר למד לדעת שבעיית ההתמכרויות קיימת בכל שכבות האוכלוסייה, והיה נחוש להקים גם כאן קהילה טיפולית שתפנה דווקא לחברות הנוטות להתעלם מקיומה של הבעיה. אביו, שהיה אז נשיא אוניברסיטת בר אילן, סייע לו באמצעות קשריו עם בעלי תפקידים והפגיש אותו עם מנהל מחלקת החינוך הדתי של משרד החינוך ועם כל המפקחים הדתיים. הרב תיאר בפניהם את עבודתו עם מכורים בעת שליחותו במכסיקו והתריע על כך שחשוב לטפל במכורים בקרב הציבור הדתי בישראל.

בדומה לתגובתם של נשיאי הקהילות היהודיות במכסיקו, גם כאן לא הייתה הקשבה. כולם הכחישו את קיום הבעיה. הוא הודיע להם: "אני יודע שיש בעיה ותזכרו שזוהי כתובת שכתובה על הקיר".

מכאן ואילך הוא הבין שגם הפעם הוא יהיה לבד במערכה וייאלץ להתמודד בעצמו עם הקשיים הרבים שיעמדו בדרך.

אני נמצא היום באותו מקום. ישנה חומת הכחשה עבה, כמעט כמו החומה הסינית. פה ושם מוכנים להכיר שיש בקרבנו נפגעים, אבל פוגעים? לא ייתכן.

אז זהו, שיש!

אני מניח שזה ייקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר חומת ההכחשה תיפול.

 

 

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"

לא ניצחנו את הסטטיסטיקה

מחקר שערך צוות של נשות טיפול- פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שעובדות בבית החולים "הר סיני" בניו יורק התפרסם  בכתב העת החשוב Psychiatry בנובמבר 2007.

מאחר שכל המערכות הדתיות אליהן פנו עורכות המחקר לצורך שיתוף פעולה הגיבו בסירוב, החוקרות הפיצו את השאלונים במרפאות נשים, מקוואות, בתי כנסת, עלונים והפצה ברשת. 380 שאלונים מולאו. טווח גילאי הנשים 19-58. מחציתן מגדירות את עצמן כחרדיות ומחציתן כדתיות מודרניות.

מהם הממצאים?

אם חשבתם ש"אצלנו זה לא קורה" וש"אצלנו אין דברים כאלה", יש לי הפתעה בשבילכם. הממצאים מראים באופן חד משמעי כי אורח החיים הדתי לא מגן מפני פגיעות מיניות.

שכיחות הפגיעות המיניות בקרב נשים דתיות זהה לשכיחות שנמצאה במחקרים בקרב האוכלוסייה כללית והיא עומדת על 25%.

רב הפוגעים  הינם דמויות מוכרות ,30% קרובי משפחה ו40% ידידים, מה שאומר שגם הפוגעים לרב הינם אנשים דתיים.

אתם מן הסתם שואלים: היכן כל הנפגעות האלה?

אז ככה, הרוב המוחלט של הנשים(65%) לא סיפרו על הפגיעה לאיש! רק 15% סיפרו לאמא, 6% לאבא.

השתיקה הזו היא גם נחלת ילדים נפגעים. בשיחות שהיו לי אם אנשים שנפגעו בילדותם אמרו לי רבים כי הם לא שתפו אף אחד. זה נבע מסיבות שונות. חלק מהם חששו שההורים יכעסו עליהם. אחרים לא חשבו שההורים שלהם חזקים דיים כדי להתמודד עם הפגיעה. אחד ניתח את ההתנהגות של הפוגע ואמר שפוגעים הם אנשים חכמים. הם יודעים במי לפגוע, באותו ילד שההורים שלו ממש לא בעניינים ואין סיכוי שהם יעלו על הפגיעה.

מה המחקר הזה אומר לנו כחברה?

לדעתי הוא אומר דבר פשוט. מאחר שלחינוך המעולה שלנו אין כל השפעה על שיעור הפגיעות בחברה,

אנחנו נדרשים להשלים עם המציאות. פשוט ללמוד להסתכל למציאות בעיניים.

אנחנו צריכים לחפש בחברה את אותם 25% נשים שנפגעו, ואת אותם 14% ילדים שנפגעו וליצור מודל למרחב טיפולי שיטפל בכל הפגיעות האלה. אם לא מצאנו אותם, אם הסטטיסטיקה של הישובים ברחבי יו"ש, בנימין, הבקעה, הגליל והגולן היא 1% נפגעים, זה אומר שאנחנו פשוט עוצמים עיניים.

אבל עצימת עיניים לא תקדם את החברה שלנו. כדי להתקדם אנחנו חייבים להיות מחוברים למציאות! האם יש לנו את האומץ לעשות את זה?

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"