יום שבת, 26 בנובמבר 2011

מה הסיפור שלכם?


בס"ד                                                                                   מוצש"ק תולדות תשע"ב


מה הסיפור שלכם?
"הקהילה מבקשת לשכוח... צעיף של שכחה פרוש על כל דבר מכאיב ולא-נעים. אנו מוצאים את שני הצדדים עומדים פנים אל פנים; בצד אחד הנפגעים, אשר אולי רוצים לשכוח אבל אינם יכולים, ובצד האחר כל אותם בעלי המניעים החזקים, שאינם מודעים לעתים קרובות, המבקשים בכל מאודם לשכוח, ואף מצליחים בכך. פעמים רבות הניגוד... מכאיב מאד לשני הצדדים. הצד החלש... יוצא וידו על התחתונה בדו-שיח אילם זה המתנהל בין צדדים לא שווים.
התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל  בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם, ובאותה מידה נשמעים טיעוניו.
טיעוני התוקף נמצאים בעלי כוח שכנוע שאין לעמוד בפניו, כאשר העומד מן הצד מתמודד איתם בבידוד. בלי סביבה חברתית תומכת, הצופה מן הצד נכנע בדרך כלל לפיתוי להפנות את מבטו".
(ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה, עמ' 20)

הנראטיב הקהילתי
ברשימה זו אני רוצה לעמוד על התהליך הנפשי העומד מאחורי התגובה הקהילתית שמתארת ג'ודית לואיס הרמן, ושלצערי ראיתי אותה יותר מפעם אחת באה לידי ביטוי בקהילות במגזר. ייתכן שהבנת התהליך הזה תאפשר לטפל בו בצורה אפקטיבית.
כמודל, ניתן להבחין בין שלושה סוגים של קהילות: הקהילה תומכת הנפגעים, הקהילה תומכת הפוגעים, והקהילה הניטרלית, עוצמת העיניים, הטוענת שאין בידה להכריע בין הפוגע לנפגע/ת.
במציאות, ניתן לחלק את הקהילות לשניים. הקהילה תומכת הנפגעים, והקהילה שאינה תומכת בהם, זו הפועלת, כאמור, לפי הספר. בזו האחרונה מנעד התגובות הוא בין עצימת עיניים מכוונת וחוסר נכונות להתערב, לבין תמיכה בפוגע.
כיצד נוצרת עמדה קהילתית דומיננטית? מדוע בקהילה מסוימת התגובה הדומיננטית היא תמיכה בנפגעים בעוד קהילה אחרת התפתחה כתומכת או לפחות כנותנת לגיטימציה לפוגעים?
ובכן הכול תלוי בסיפור של הקהילה, מה שמכונה "הנראטיב הקהילתי". ניקח לדוגמה קיבוץ. חלק מן הנראטיב הקיבוצי הוא: אנחנו קהילה איכותית ומסוגלים לפתור את הבעיות שלנו בעצמנו. אין צורך לפנות למשטרה. מה יקרה אפוא כאשר נפגעת תתלונן בכל זאת במשטרה? עצם התלונה יוצרת משבר זהות בקיבוץ. הנראטיב הקיבוצי, הנתפס על ידי הקהילה כחלק בלתי נפרד מן הזהות של מתערער על ידי התלונה הזו. ניתן לשער כי הקיבוץ כולו יתגייס להגן על הפוגע בכדי לשמר את הנראטיב שלו, את הזהות הקהילתית שלו. זה ייעשה בכל מחיר שהוא, כולל נידוי הנפגעת ודחיפתה אל מחוץ לקיבוץ.
משבר זהות דומה תחווה קהילה שהנראטיב שלה מספר על היותה קהילה החיה חיי תורה "ואין אצלנו דברים כאלה". אגב, זהו חלק מן הנרטיב המגזרי. מה יקרה לקהילה שזהו הנרטיב שלה, ולפתע טוענת אחת הנפגעות שהקהילה הזו היא בעצם "סדום ועמורה" בתחפושת דתית? שוב, נוצר כאן ערעור של הזהות הקהילתית, שיגרום לקהילה כקהילה לתמוך באופן פרדוכסלי בפוגע.
מנגד, לקהילה שבנתה נראטיב הכולל את האמירה "אנחנו מאמינים לנפגעים", יהיה קל יותר לעמוד מול כוחות ההשתקה שמפעיל הפוגע, ואכן, לתמוך בנפגעים. לצערי, אני מכיר רק קהילה אחת כזו.

הטיפול
מה אנחנו יכולים לעשות לגבי הנרטיב הקהילתי? האם ניתן לשנות אותו? האם ניתן לחבר נרטיב באופן מודע?
אכן כן!
כשמדברים בפסיכולוגיה על טיפול פרטני, מטרתו של הטיפול הנרטיבי הוא ליצור סיפור ("נרטיב") חדש על המטופל ועל הבעיות בחייו. מה יהיה הסיפור החדש? אילו קוים מנחים יהיו לו? זה תלוי במטרה של יצירת הנרטיב החדש. אם המטרה היא ליצור נרטיב שישרת את המטופל בצורה טובה יותר, או אפקטיבית יותר, המטופל ייצור נרטיב שמשרת את המטרה הזו. אם המטרה היא ליצור נרטיב ערכי יותר, הנרטיב שהמטופל ייצור יכלול גם מרכיבים ערכיים. 
זה נכון גם לגבי טיפול קהילתי.
אני רוצה לומר לכם, שהנרטיב הנוכחי של המגזר בקשר לפגיעות מיניות, מלבד העובדה שהוא משקף ערכים חשוכים של רמיסת הנפגעות והנפגעים, הוא לחלוטין אינו משרת אותנו. מי שראה את הריקודים של אוהדי מוטי אלון במסיבת העיתונאים האחרונה, ריקודים שהם תוצאה של הנרטיב המגזרי ש"אצלנו אין דברים כאלה" ו"רודפים אותנו כי אנחנו הכי טובים", לא היה יכול להימלט מהמחשבה שמדובר בכת חשוכה. אין פלא אפוא שהמגזר נדחק לשוליים ההזויים של החברה הישראלית (ברור שבמצב כזה מי שמדבר על "מנהיגות יהודית" משייך את עצמו לשוליים שבשוליים).
אין מנוס מלייצר נרטיב חדש למגזר על קהילותיו; נרטיב שישקף עת ערכי התורה של הצלת עשוק מיד עושקו,   ערכים של הגנה על נפגעי האלימות המינית לסוגיה, נרטיב שישקף את השאיפה שלנו ליצור עולם שטוב יותר לחיות בו, ובסופו של דבר גם ישרת את המגזר בצורה הרבה הרבה יותר טובה.



הרב יהודה פרומן
"להיות חברה המגינה על נפגעיה"