להבקיע את חומת ההכחשה
לאחרונה קיבלתי מחבריי בפייסבוק סוג של תגובה שכבר יצא להם מהאזניים לשמוע את המסרים שלי על פגיעות במגזר.
אני בהחלט רואה במסר הזה חלק מתופעת ההכחשה המגזרית – "אם לא תדבר על זה כל כך הרבה, נוכל להתייחס לנושא הזה כאילו הוא אינו קיים".
אין אצלנו סמים ואין אצלנו פגיעות מיניות
כשאני מנסה להבקיע את חומת ההכחשה בנושא הפגיעות במגזר, אני מוצא את עצמי במצב מאד דומה לזה שמצא את עצמו הרב איתן אקשטיין כשהתחיל לדבר על תופעת ההתמכרות לסמים במגזר.
הרב אקשטיין, שיזם ומפעיל את "רטורנו", מוסד לגמילה מסמים לאנשי המגזר הדתי לאומי ופעילויות נוספות, מספר בשיחותיו מה היה הטריגר שגרם לו להתחיל, עוד בהיותו בשליחות במכסיקו.
"זו הייתה שיחה עם אחד מעשירי הקהילה במכסיקו. הוא קרא לי לשיחה דחופה בארבע עיניים. הבנתי ממנו כי הוא הולך לומר לי משהו חשוב ושיערתי כי מן הסתם הוא מתכוון לתרום סכום רציני למטרה ציונית כלשהי. לא התכוננתי לפצצה שהוא הלך להנחית עלי. נפגשנו, ישבנו על כוס קפה ועוגה. לפתע קלטתי את מבטו – הוא הסתכל עלי בעיניים חלולות וסיפר לי שהוא משתמש בקוקאין, שהוא כבר אבוד, נואש. הוא שיווע לעזרתי, זעק להצלה. רציתי לעזור, להושיט יד, אך לא ידעתי כיצד, לא היה לי מושג מה אני אמור לעשות ואיך בכלל כל זה קשור אלי כרב הקהילה. לאחר כמה ימים הוא נמצא בביתו ללא רוח חיים, מת ממנת יתר של קוקאין. בסוף ההלוויה ניגשה אלי בתו של הנפטר ומסרה לי את צוואתו. לאחר מכן הסתבר כי צוואה זו שינתה את מסלול חיי מן הקצה אל הקצה. הוא כתב כי הוא מותיר לי את כל רכושו וכי הוא מתחנן אלי ומפציר בי שאעשה ככל יכולתי כדי שיותר לא ימותו אנשים מהמפלצת הלבנה הזאת. כמובן שלא יכולתי להישאר אדיש לנוכח המילים הקשות, וכך קם רטורנו".
אז הוא ידע שיש סמים, והוא גם ידע שמתים מזה. מה עושים עם הידע הזה?
הוא חשב לעצמו שברגע שזה ייכנס למודעות של האנשים יתחילו לטפל בזה, אבל הוא לא הכיר עדיין את מנגנון ההכחשה.
לאחר מספר שבועות הוא זימן לפגישה את ועד הקהילות היהודיות במכסיקו. הועד הוא גוף חשוב שבו יושבים נשיאי הקהילות היהודיות במכסיקו והוא אחראי על נושאים הנוגעים בחיי היומיום של הקהילה. הוא ניסה לשכנע את חברי הועד בצורך לטפל בבעיית ההתמכרות הפושה בקרב צעירי הקהילות.
הוא נתקל באוזניים אטומות שסירבו להכיר בהימצאותה של התופעה. אנשים אמרו לו שלא ייתכן שבקהילה ישנם סמים.
חומת ההכחשה הזו החזיקה מעמד במשך שנה. "לאחר כשנה", הוא מספר, "כשהפרויקט כבר התקדם, היה לנו צורך בתמיכה כספית. התקשרתי לאחד מנשיאי הקהילות. הוא בירך אותי על פעילותי אבל טען שהנושא לא רלוונטי עבורו מפני שבקהילתו אין מכורים לסמים. אמרתי לו שכרגע מטופלים אצלי צעירים מהקהילה שלו ושאני מוכן להגיע איתם אל המשרד שלו עוד באותו יום, אם יש לו עניין בכך. הוא הביע עניין. כעבור מספר שעות הגענו למשרדו, אני ועוד מספר מטופלים. הוא עבר בין הצעירים שהציגו את עצמם וסיפרו לו על משפחותיהם, אותן הוא הכיר כמובן. כשהוא הגיע אל האחרון שבהם הוא נחרד לגלות שזהו אחיינו. האחיין הביט בעיניו ואמר "נכון, אני אחיין שלך, אני מכור כמו כולם כאן". אני זוכר כיצד הנשיא רעד. הוא ביקש מכולם לצאת מהמשרד ושאל אותי איך הוא יכול לעזור לי. יכולתי לבקש ממנו כל סכום שרק רציתי אבל החלטתי להעביר לו את המסר בצורה חזקה יותר. אמרתי לו 'אני כבר שנה במכסיקו ואני לא מצליח להירדם בלילות בגלל האחריות שמוטלת על כתפיי, אני פוחד שימותו אנשים. כבר מתו כמה. עכשיו אני לפחות אדע שיש עוד מישהו שלא ישן בלילות' ויצאתי משם".
ההתמודדות עם ההכחשה של חברי הקהילה ומנהיגיה היוותה את הקושי הגדול שעמו היה עליו להתמודד.
אנשים ראו את תופעת ההתמכרות ככישלון חינוכי, והודאה בדבר הימצאותה של התופעה הייתה למעשה הודאה בכישלון. המטרה הייתה להעביר את המסר שהעובדה שיש במשפחה או בקהילה אדם מכור אינה מהווה כישלון, אלא זוהי מחלה כמו כל מחלה אחרת, שאם לא נטפל בה היא רק תחמיר.
לאחר ארבע שנים במכסיקו חזר הרב איתן אקשיין עם משפחתו לארץ. הוא כבר למד לדעת שבעיית ההתמכרויות קיימת בכל שכבות האוכלוסייה, והיה נחוש להקים גם כאן קהילה טיפולית שתפנה דווקא לחברות הנוטות להתעלם מקיומה של הבעיה. אביו, שהיה אז נשיא אוניברסיטת בר אילן, סייע לו באמצעות קשריו עם בעלי תפקידים והפגיש אותו עם מנהל מחלקת החינוך הדתי של משרד החינוך ועם כל המפקחים הדתיים. הרב תיאר בפניהם את עבודתו עם מכורים בעת שליחותו במכסיקו והתריע על כך שחשוב לטפל במכורים בקרב הציבור הדתי בישראל.
בדומה לתגובתם של נשיאי הקהילות היהודיות במכסיקו, גם כאן לא הייתה הקשבה. כולם הכחישו את קיום הבעיה. הוא הודיע להם: "אני יודע שיש בעיה ותזכרו שזוהי כתובת שכתובה על הקיר".
מכאן ואילך הוא הבין שגם הפעם הוא יהיה לבד במערכה וייאלץ להתמודד בעצמו עם הקשיים הרבים שיעמדו בדרך.
אני נמצא היום באותו מקום. ישנה חומת הכחשה עבה, כמעט כמו החומה הסינית. פה ושם מוכנים להכיר שיש בקרבנו נפגעים, אבל פוגעים? לא ייתכן.
אז זהו, שיש!
אני מניח שזה ייקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר חומת ההכחשה תיפול.
הרב יהודה פרומן
"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה