מה הסיפור שלכם?

בס"ד                                                                                   מוצש"ק תולדות תשע"ב

מה הסיפור שלכם?

"הקהילה מבקשת לשכוח... צעיף של שכחה פרוש על כל דבר מכאיב ולא-נעים. אנו מוצאים את שני הצדדים עומדים פנים אל פנים; בצד אחד הנפגעים, אשר אולי רוצים לשכוח אבל אינם יכולים, ובצד האחר כל אותם בעלי המניעים החזקים, שאינם מודעים לעתים קרובות, המבקשים בכל מאודם לשכוח, ואף מצליחים בכך. פעמים רבות הניגוד... מכאיב מאד לשני הצדדים. הצד החלש... יוצא וידו על התחתונה בדו-שיח אילם זה המתנהל בין צדדים לא שווים.
התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל  בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם, ובאותה מידה נשמעים טיעוניו.

טיעוני התוקף נמצאים בעלי כוח שכנוע שאין לעמוד בפניו, כאשר העומד מן הצד מתמודד איתם בבידוד. בלי סביבה חברתית תומכת, הצופה מן הצד נכנע בדרך כלל לפיתוי להפנות את מבטו".

(ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה, עמ' 20)

הנראטיב הקהילתי

ברשימה זו אני רוצה לעמוד על התהליך הנפשי העומד מאחורי התגובה הקהילתית שמתארת ג'ודית לואיס הרמן, ושלצערי ראיתי אותה יותר מפעם אחת באה לידי ביטוי בקהילות במגזר. ייתכן שהבנת התהליך הזה תאפשר לטפל בו בצורה אפקטיבית.

כמודל, ניתן להבחין בין שלושה סוגים של קהילות: הקהילה תומכת הנפגעים, הקהילה תומכת הפוגעים, והקהילה הניטרלית, עוצמת העיניים, הטוענת שאין בידה להכריע בין הפוגע לנפגע/ת.

במציאות, ניתן לחלק את הקהילות לשניים. הקהילה תומכת הנפגעים, והקהילה שאינה תומכת בהם, זו הפועלת, כאמור, לפי הספר. בזו האחרונה מנעד התגובות הוא בין עצימת עיניים מכוונת וחוסר נכונות להתערב, לבין תמיכה בפוגע.

כיצד נוצרת עמדה קהילתית דומיננטית? מדוע בקהילה מסוימת התגובה הדומיננטית היא תמיכה בנפגעים בעוד קהילה אחרת התפתחה כתומכת או לפחות כנותנת לגיטימציה לפוגעים?

ובכן הכול תלוי בסיפור של הקהילה, מה שמכונה "הנראטיב הקהילתי". ניקח לדוגמה קיבוץ. חלק מן הנראטיב הקיבוצי הוא: אנחנו קהילה איכותית ומסוגלים לפתור את הבעיות שלנו בעצמנו. אין צורך לפנות למשטרה. מה יקרה אפוא כאשר נפגעת תתלונן בכל זאת במשטרה? עצם התלונה יוצרת משבר זהות בקיבוץ. הנראטיב הקיבוצי, הנתפס על ידי הקהילה כחלק בלתי נפרד מן הזהות של מתערער על ידי התלונה הזו. ניתן לשער כי הקיבוץ כולו יתגייס להגן על הפוגע בכדי לשמר את הנראטיב שלו, את הזהות הקהילתית שלו. זה ייעשה בכל מחיר שהוא, כולל נידוי הנפגעת ודחיפתה אל מחוץ לקיבוץ.

משבר זהות דומה תחווה קהילה שהנראטיב שלה מספר על היותה קהילה החיה חיי תורה "ואין אצלנו דברים כאלה". אגב, זהו חלק מן הנרטיב המגזרי. מה יקרה לקהילה שזהו הנרטיב שלה, ולפתע טוענת אחת הנפגעות שהקהילה הזו היא בעצם "סדום ועמורה" בתחפושת דתית? שוב, נוצר כאן ערעור של הזהות הקהילתית, שיגרום לקהילה כקהילה לתמוך באופן פרדוכסלי בפוגע.

מנגד, לקהילה שבנתה נראטיב הכולל את האמירה "אנחנו מאמינים לנפגעים", יהיה קל יותר לעמוד מול כוחות ההשתקה שמפעיל הפוגע, ואכן, לתמוך בנפגעים. לצערי, אני מכיר רק קהילה אחת כזו.

הטיפול

מה אנחנו יכולים לעשות לגבי הנרטיב הקהילתי? האם ניתן לשנות אותו? האם ניתן לחבר נרטיב באופן מודע?
אכן כן!

כשמדברים בפסיכולוגיה על טיפול פרטני, מטרתו של הטיפול הנרטיבי הוא ליצור סיפור ("נרטיב") חדש על המטופל ועל הבעיות בחייו. מה יהיה הסיפור החדש? אילו קוים מנחים יהיו לו? זה תלוי במטרה של יצירת הנרטיב החדש. אם המטרה היא ליצור נרטיב שישרת את המטופל בצורה טובה יותר, או אפקטיבית יותר, המטופל ייצור נרטיב שמשרת את המטרה הזו. אם המטרה היא ליצור נרטיב ערכי יותר, הנרטיב שהמטופל ייצור יכלול גם מרכיבים ערכיים. 
זה נכון גם לגבי טיפול קהילתי.
אני רוצה לומר לכם, שהנרטיב הנוכחי של המגזר בקשר לפגיעות מיניות, מלבד העובדה שהוא משקף ערכים חשוכים של רמיסת הנפגעות והנפגעים, הוא לחלוטין אינו משרת אותנו. מי שראה את הריקודים של אוהדי מוטי אלון במסיבת העיתונאים האחרונה, ריקודים שהם תוצאה של הנרטיב המגזרי ש"אצלנו אין דברים כאלה" ו"רודפים אותנו כי אנחנו הכי טובים", לא היה יכול להימלט מהמחשבה שמדובר בכת חשוכה. אין פלא אפוא שהמגזר נדחק לשוליים ההזויים של החברה הישראלית (ברור שבמצב כזה מי שמדבר על "מנהיגות יהודית" משייך את עצמו לשוליים שבשוליים).

אין מנוס מלייצר נרטיב חדש למגזר על קהילותיו; נרטיב שישקף עת ערכי התורה של הצלת עשוק מיד עושקו,   ערכים של הגנה על נפגעי האלימות המינית לסוגיה, נרטיב שישקף את השאיפה שלנו ליצור עולם שטוב יותר לחיות בו, ובסופו של דבר גם ישרת את המגזר בצורה הרבה הרבה יותר טובה.

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה המגינה על נפגעיה"

האם אלו המחשבות שלי, או מחשבות שבאות מבחוץ?

ההבדל בין מחשבה פרואקטיבית לבין מחשבה ריאקטיבית משתקף במעשה הבא:

מעשה  באנטונינוס  המלך שבא לקסרין שלו ושלח אחר רבינו  הקדוש (=רבי יהודה הנשיא). בא  רבינו  הקדוש ורבי שמעון בנו עמו ורבי חייא הגדול.  ראה רבי שמעון שם לגיון אחד נאה ומשובח ראשו מגיע לקפיטולירין של עמודים,  אמר לו רבי שמעון לרבי חייא: ראה כמה פטומים עגלים  של  עשו (= איזה גוף גדול יש לחיילי רומי).   נטלו  ר' חייא והוליכו לשוק והראו סל של תאנים וסל ענבים והזבובים עליהם, אמר  רבי חייא זבובים אלו ואותו לגיון שראית אי זה מהם משובח.  כשעלה רבי שמעון אצל אביו אמר לו כך אמרתי לרבי חייא וכך השיב לי (השווה את חיילי הלגיון לזבובים). אמר לו אביו: עד עכשיו נתן לו הבבלי ממש  שהשוה  אותו לזבובים,  לפי שלגיונים אלה אינם חשובים כלום אבל זבובים הקב"ה עושה  שליחותו  בהם (רבנו בחיי בראשית לט, א).

וולאס וואטלס, (מדע ההתעשרות, מדע הבריאות, מדע המצוינות) כותב שישנם שני סוגי מחשבה. האחד הוא מחשבה הנובעת מן הבחירה הפנימית של האדם. השנייה – מחשבה הנובעת מן המציאות החיצונית. כדי לחשוב מחשבה שנובעת מהמציאות החיצונית אין צורך במאמץ רב. זה קורה מעצמו. עם זאת, זה עדיין לא אומר שאלו מחשבות אמיתיות. הן מחשבות שמוצעות על ידי החושים, ואם לא מתנגדים אליהן בצורה פעילה הן פשוט עוברות לראש. הסוג הראשון של המחשבות – מחשבות שנובעות מבחירה פנימית ומראייה אמיתית של המציאות, דורשות מאמץ – מאמץ לא להאמין למה שאני רואה. לדעתו, מי שרוצה להתעשר, או להיות בריא, צריך להתעלם מן המחשבות הזורמות לראשו דרך חוויות החושים, ולהתאמץ לייצר מחשבות של אמת אובייקטיבית, מחשבות של שפע (האם המשאבים של הקב"ה מוגבלים?) ושל בריאות.

חכמים היו אמונים על הסוג הראשון הזה של המחשבות, אך בדרגות שונות. אף לא אחד מהם ראה בלגיון הרומאי צבא חזק, כפי שראה בהם האדם הפשוט. ועם זאת, התפיסה של רבי שמעון ברבי הייתה שיש כאן גוף גדול – עגלים. רבי חייא לעומתו ראה בהם זבובים טורדנים. רבי יהודה הנשיא לא ראה בהם ולא כלום. אין שום חפיפה בין הצבא הרומאי לבין השאיפה לעולם טוב יותר. לכן מצד המציאות הרוחנית אין כאן בעצם כלום.

למה אני כותב את כל זה כאן?

יש להניח, מה שכל צבא עושה – ביזה אונס ורצח בלי הבחנה – עשה גם הצבא הרומאי לעם ישראל. בימי רבי יהודה הנשיא עדיין היו עשרות אלפים, או אולי מאות אלפים, נפגעי טראומה. חכמים בקשו ללמד שחלק מהטראומה קשורה בתפיסת המציאות. ככל שתפיסת המצאות פשטנית  יותר, הטראומה גדולה יותר. אם שעדיין זוכרת כיצד חייל רומאי הרג את בנה הקטן ואנס אותה, תחווה תחושה של חוסר אונים כל חייה, עם חלומות זוועה, זכרונות פולשניים וכל מה שקשור לטראומה.

לאמיתו של דבר, אומר התלמוד הירושלמי, מעשה שנעשה באונס, מבחינת הנאנס/ת, כאילו לא נעשה (בלשון הירושלמי: "אונסא כמאן דלא עביד").  אנשים או נשים מן השורה שחוו אונס יתקשו להתייחס אל האונס כאילו כלל לא קרה, אך השאיפה היא להתאמץ ולחשוב מחשבות שמתאימות לאמת המוחלטת, והיא, שמבחינתם אכן לא קרה כלום. הנערה שנאנסה עדיין בתומתה.

בהתאם לכך ההתייחסות אל האנס, או אל החברה שמגבה אותו, אמורה להיות כמו ההתייחסות של חכמים – כעגלים פטומים, כזבובים, ובסופו של תהליך כמשהו שאינו נוכח כלל בחיינו.

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"

אורות בכלים

כתבתי רשימות אחדות על המצב המוסרי העלוב של ההתיישבות, שאינה משכילה לטפל בתושביה שנפגעו פגיעות מיניות. היום אני רוצה להסתכל על התופעה הזו בעיניים אחרות.

אם תעשו חיפוש ברשת תגלו שבמאה השנים האחרונים הרבה אנשים גילו הרבה חוקים שעל פיהם העולם עובד, ומי שרוצה להצליח עליו לפעול על פי אותם חוקים.

ישנו חוק, שהוא החוק היהודי של הבריאה. החוק הזה קובע כי כדי שפעולה מסוימת תהיה אפקטיבית חייבת להיות הלימה בין אורות לכלים.

מהם המונחים הללו – אורות וכלים?

הבריאה בנויה משני חלקים – שפע שה' שולח לעולם הזה, המתגלה בצורה רוחנית או גשמית, וכלים, הקולטים את השפע הזה. במצב האופטימלי ישנה הלימה בין האורות לכלים, וכך ישנה ברכה בעולם. במצב הלא מתוקן ישנו חוסר הלימה בין האורות והכלים, והברכה אינה יכולה להתגלות.

החוק הזה נכון בכל השפעה, לאו דווקא השפעה אלוקית. גם מורה שמדבר את תלמידיו ברמה שהם אינם מסוגלים לתפוס, פועל באופן שההוראה שלו אינה עושה פירות אפקטיביים.

מכשיר חשמלי המיועד לפעול במתח של V24  שחובר למערכת חשמלית במתח של V220, יתקלקל. המתח החשמלי הוא האור. כאשר המתח – "האור" הוא הרבה מעבר למה שהמכשיר מסוגל לקלוט, המכשיר מתקלקל. בקבלה ובחסידות התופעה הזו נקראת "שבירת הכלים". אנחנו פוגשים את אותה תופעה כאשר אנו שומעים על זוכה בפרס הגדול בלוטו שפשט את הרגל כעבור שנתיים, מפני שלא היה מסוגל להכיל את השפע, ולמעשה אנחנו פוגשים את התופעה הזו על כל צעד ושעל.

לענייננו -

כאשר משפחה מקבלת את הבשורה המרה שהבת או אחד מילדיה נפגע פגיעה מינית, ישנו סיכוי לתגובה המאפיינת מצב של "שבירת הכלים". ההורים ההמומים אינם מסוגלים להכיל את הפגיעה. הם יאמרו לילד: "אתה סתם מפנטז", או שיאמרו לבתם: "שכחי מזה, זה יעבור". משפטים מסוג זה הם עדות לחולשת ההורים, שאינם מסוגלים להכיל את הפגיעה.

הדבר הזה נכון גם לגבי הקהילה. רמה מסוימת של הכחשה והשתקה יש גם בציבור החילוני, אבל בציבור הדתי נוספת לפגיעה המינית שהיא פגיעה נפשית בעיקרה (הפוגע משלם על פי דין תורה נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, סכומים העשויים להגיע היום למיליוני שקלים. זאת מעבר לקנס המשולם לעתים כאשר הדין הוא בפני דיינים סמוכים) גם העבירה – גילוי עריות. חומרתה של עבירה זו גורמת לקהילה הדתית ל"שבירת הכלים". הקהילה אינה מסוגלת להכיל את העבירה הזו, ולכן, כמנגנון הישרדות, היא פועלת בכל תוקף כדי לטשטש ולהעלים את הפגיעה ולהתייחס אליה כאילו לא הייתה.

אז מה הפתרון?

הפתרון, הן באשר למשפחת הנפגע/ת והן באשר לקהילה הוא ביצירת הלימה בין אורות לכלים.

איך יוצרים הלימה כזו?

בשני אופנים:

1.    צמצום האור. אם כתוצאה מהצגת הפגיעה במלוא חומרתה ההורים והקהילה נמצאים במצב של חוסר תפקוד, אין ברירה אלא להציג את הפגיעה בצורה "רכה" יותר, שתאפשר לקבל את המצב ולטפל בו.

חלק מצמצום האור פירושו גם לא לדבר על טיפול  כוללני בפגיעה. זו נראית משימה ענקית. צריך לחלק את הטיפול למשימות משנה קטנות, שיהיה אפשרי להתמודד איתן.

2.    האופן השני הוא הכנת כלים שיוכלו להכיל את המציאות. מי שיביט על הציבור הדתי לאומי ייווכח כי התמודדות עם המציאות האמיתית היא אחת מחולשותיו הבולטות. כמעט בכל מקום ש"נפלנו בגדול" זו הייתה הסיבה. היגיע הזמן להכשיר אנשי ביצוע, אנשים שיהיו מסוגלים להביט למציאות בעיניים ולטפל בה.

שני הצעדים האלה יובילו אותנו בע"ה לכיוון החזון של חברה המגינה על נפגעיה.

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה המגינה על נפגעיה"

בס"ד

חוק החסיון – על מי הוא נועד להגן?

 סעיף 70 לחוק בתי המשפט כולל בתוכו הן איסורים כלליים וגם איסור שיכול בית המשפט לתת מכוח צו.

החוק מתחיל באיסורים הכלליים:

לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט. 

לא יצלם אדם באולם בית משפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית המשפט. 

לא יפרסם אדם, בלי רשות בית המשפט, שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 עד 358, סעיף 360 וסעיפים 208 עד 214 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולא את תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין. 

אחר כך באים איסורים מכוח צו של בית המשפט:

בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם. 

בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין. 

)ה1)(1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום.

חלק מן הסעיפים מגינים לכאורה הן על החשודים בפגיעה והן על הנפגעים. חלקם האחר מגן בעיקר על החשודים.

למי זה טוב? מי מעוניין בחיסיון?

ברשותכם, אתחיל מפסוקי התורה (דברים כב, כג):

 כִּי יִהְיֶה (נער) נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ: וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ: (ולנער) וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין (לנער) לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה: כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ:

התורה מלמדת אותנו דבר פשוט: אין לנערה במה להתבייש. היא אנוסה והיא אמורה לצעוק כדי שיושיעו אותה.

היא אמורה  לצעוק לפני המעשה והיא אמורה לצעוק גם אחרי המעשה, כמו שמתואר במעשה אמנון ותמר (שמואל ב, יג, יט):

וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה:

אברבנאל שם מפרש שזה על דרך "צעקה הנערה ואין מושיע לה".

שתיקה, סודיות, חיסיון...

החיסיון מגן בעיקר על הפוגעים. זה סוג של אלימות בטוחה. הם משוכנעים שהנפגעים והנפגעות לא ידברו על זה וכך הם יוכלו להמשיך במעשיהם באין מפריע. החוק מסייע להם.

כמו לגבי החיסיון, כך לגבי ההשתקה ושמירת הסודיות. לנפגעים/ות אין במה להתבייש. השתיקה והסודיות משרתות בעיקר את הפוגעים. ובכן, אולי היגיע הזמן לוותר על הסודיות הזו, לפחות על הסודיות שהחוק אינו מגן עליה?

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"

להבקיע את חומת ההכחשה

לאחרונה קיבלתי מחבריי בפייסבוק סוג של תגובה שכבר יצא להם מהאזניים לשמוע את המסרים שלי על פגיעות במגזר.

אני בהחלט רואה במסר הזה חלק מתופעת ההכחשה המגזרית – "אם לא תדבר על זה כל כך הרבה, נוכל להתייחס לנושא הזה כאילו הוא אינו קיים".

אין אצלנו סמים ואין אצלנו פגיעות מיניות

כשאני מנסה להבקיע את חומת ההכחשה בנושא הפגיעות במגזר, אני מוצא את עצמי במצב מאד דומה לזה שמצא את עצמו הרב איתן אקשטיין כשהתחיל לדבר על תופעת ההתמכרות לסמים במגזר.

הרב אקשטיין, שיזם ומפעיל את  "רטורנו", מוסד לגמילה מסמים לאנשי המגזר הדתי לאומי ופעילויות נוספות, מספר בשיחותיו מה היה הטריגר שגרם לו להתחיל, עוד בהיותו בשליחות במכסיקו.

"זו הייתה שיחה עם אחד מעשירי הקהילה במכסיקו. הוא קרא לי לשיחה דחופה בארבע עיניים. הבנתי ממנו כי הוא הולך לומר לי משהו חשוב ושיערתי כי מן הסתם הוא מתכוון לתרום סכום רציני למטרה ציונית כלשהי. לא התכוננתי לפצצה שהוא הלך להנחית עלי. נפגשנו, ישבנו על כוס קפה ועוגה. לפתע קלטתי את מבטו – הוא הסתכל עלי בעיניים חלולות וסיפר לי שהוא משתמש בקוקאין, שהוא כבר אבוד, נואש. הוא שיווע לעזרתי, זעק להצלה. רציתי לעזור, להושיט יד, אך לא ידעתי כיצד, לא היה לי מושג מה אני אמור לעשות ואיך בכלל כל זה קשור אלי כרב הקהילה. לאחר כמה ימים הוא נמצא בביתו ללא רוח חיים, מת ממנת יתר של קוקאין. בסוף ההלוויה ניגשה אלי בתו של הנפטר ומסרה לי את צוואתו. לאחר מכן הסתבר כי צוואה זו שינתה את מסלול חיי מן הקצה אל הקצה. הוא כתב כי הוא מותיר לי את כל רכושו וכי הוא מתחנן אלי ומפציר בי שאעשה ככל יכולתי כדי שיותר לא ימותו אנשים מהמפלצת הלבנה הזאת. כמובן שלא יכולתי להישאר אדיש לנוכח המילים הקשות, וכך קם רטורנו".

אז הוא ידע שיש סמים, והוא גם ידע שמתים מזה. מה עושים עם הידע הזה?

הוא חשב לעצמו שברגע שזה ייכנס למודעות של האנשים יתחילו לטפל בזה, אבל הוא לא הכיר עדיין את מנגנון ההכחשה.

לאחר מספר שבועות הוא זימן לפגישה את ועד הקהילות היהודיות במכסיקו. הועד הוא גוף חשוב שבו יושבים נשיאי הקהילות היהודיות במכסיקו והוא אחראי על נושאים הנוגעים בחיי היומיום של הקהילה. הוא ניסה לשכנע את חברי הועד בצורך לטפל בבעיית ההתמכרות הפושה בקרב צעירי הקהילות.

הוא נתקל באוזניים אטומות שסירבו להכיר בהימצאותה של התופעה. אנשים אמרו לו שלא ייתכן שבקהילה ישנם סמים.

חומת ההכחשה הזו החזיקה מעמד במשך שנה. "לאחר כשנה", הוא מספר, "כשהפרויקט כבר התקדם, היה לנו צורך בתמיכה כספית. התקשרתי לאחד מנשיאי הקהילות. הוא בירך אותי על פעילותי אבל טען שהנושא לא רלוונטי עבורו מפני שבקהילתו אין מכורים לסמים. אמרתי לו שכרגע מטופלים אצלי צעירים מהקהילה שלו ושאני מוכן להגיע איתם אל המשרד שלו עוד באותו יום, אם יש לו עניין בכך. הוא הביע עניין. כעבור מספר שעות הגענו למשרדו, אני ועוד מספר מטופלים. הוא עבר בין הצעירים שהציגו את עצמם וסיפרו לו על משפחותיהם, אותן הוא הכיר כמובן. כשהוא הגיע אל האחרון שבהם הוא נחרד לגלות שזהו אחיינו. האחיין הביט בעיניו ואמר "נכון, אני אחיין שלך, אני מכור כמו כולם כאן". אני זוכר כיצד הנשיא רעד. הוא ביקש מכולם לצאת מהמשרד ושאל אותי איך הוא יכול לעזור לי. יכולתי לבקש ממנו כל סכום שרק רציתי אבל החלטתי להעביר לו את המסר בצורה חזקה יותר. אמרתי לו 'אני כבר שנה במכסיקו ואני לא מצליח להירדם בלילות בגלל האחריות שמוטלת על כתפיי, אני פוחד שימותו אנשים. כבר מתו כמה. עכשיו אני לפחות אדע שיש עוד מישהו שלא ישן בלילות' ויצאתי משם".

ההתמודדות עם ההכחשה של חברי הקהילה ומנהיגיה היוותה את הקושי הגדול שעמו היה עליו  להתמודד.

אנשים ראו את תופעת ההתמכרות ככישלון חינוכי, והודאה בדבר הימצאותה של התופעה הייתה למעשה הודאה בכישלון. המטרה הייתה להעביר את המסר שהעובדה שיש במשפחה או בקהילה אדם מכור אינה מהווה כישלון, אלא זוהי מחלה כמו כל מחלה אחרת, שאם לא נטפל בה היא רק תחמיר.

לאחר ארבע שנים במכסיקו חזר הרב איתן אקשיין עם משפחתו לארץ. הוא כבר למד לדעת שבעיית ההתמכרויות קיימת בכל שכבות האוכלוסייה, והיה נחוש להקים גם כאן קהילה טיפולית שתפנה דווקא לחברות הנוטות להתעלם מקיומה של הבעיה. אביו, שהיה אז נשיא אוניברסיטת בר אילן, סייע לו באמצעות קשריו עם בעלי תפקידים והפגיש אותו עם מנהל מחלקת החינוך הדתי של משרד החינוך ועם כל המפקחים הדתיים. הרב תיאר בפניהם את עבודתו עם מכורים בעת שליחותו במכסיקו והתריע על כך שחשוב לטפל במכורים בקרב הציבור הדתי בישראל.

בדומה לתגובתם של נשיאי הקהילות היהודיות במכסיקו, גם כאן לא הייתה הקשבה. כולם הכחישו את קיום הבעיה. הוא הודיע להם: "אני יודע שיש בעיה ותזכרו שזוהי כתובת שכתובה על הקיר".

מכאן ואילך הוא הבין שגם הפעם הוא יהיה לבד במערכה וייאלץ להתמודד בעצמו עם הקשיים הרבים שיעמדו בדרך.

אני נמצא היום באותו מקום. ישנה חומת הכחשה עבה, כמעט כמו החומה הסינית. פה ושם מוכנים להכיר שיש בקרבנו נפגעים, אבל פוגעים? לא ייתכן.

אז זהו, שיש!

אני מניח שזה ייקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר חומת ההכחשה תיפול.

 

 

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"

לא ניצחנו את הסטטיסטיקה

מחקר שערך צוות של נשות טיפול- פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שעובדות בבית החולים "הר סיני" בניו יורק התפרסם  בכתב העת החשוב Psychiatry בנובמבר 2007.

מאחר שכל המערכות הדתיות אליהן פנו עורכות המחקר לצורך שיתוף פעולה הגיבו בסירוב, החוקרות הפיצו את השאלונים במרפאות נשים, מקוואות, בתי כנסת, עלונים והפצה ברשת. 380 שאלונים מולאו. טווח גילאי הנשים 19-58. מחציתן מגדירות את עצמן כחרדיות ומחציתן כדתיות מודרניות.

מהם הממצאים?

אם חשבתם ש"אצלנו זה לא קורה" וש"אצלנו אין דברים כאלה", יש לי הפתעה בשבילכם. הממצאים מראים באופן חד משמעי כי אורח החיים הדתי לא מגן מפני פגיעות מיניות.

שכיחות הפגיעות המיניות בקרב נשים דתיות זהה לשכיחות שנמצאה במחקרים בקרב האוכלוסייה כללית והיא עומדת על 25%.

רב הפוגעים  הינם דמויות מוכרות ,30% קרובי משפחה ו40% ידידים, מה שאומר שגם הפוגעים לרב הינם אנשים דתיים.

אתם מן הסתם שואלים: היכן כל הנפגעות האלה?

אז ככה, הרוב המוחלט של הנשים(65%) לא סיפרו על הפגיעה לאיש! רק 15% סיפרו לאמא, 6% לאבא.

השתיקה הזו היא גם נחלת ילדים נפגעים. בשיחות שהיו לי אם אנשים שנפגעו בילדותם אמרו לי רבים כי הם לא שתפו אף אחד. זה נבע מסיבות שונות. חלק מהם חששו שההורים יכעסו עליהם. אחרים לא חשבו שההורים שלהם חזקים דיים כדי להתמודד עם הפגיעה. אחד ניתח את ההתנהגות של הפוגע ואמר שפוגעים הם אנשים חכמים. הם יודעים במי לפגוע, באותו ילד שההורים שלו ממש לא בעניינים ואין סיכוי שהם יעלו על הפגיעה.

מה המחקר הזה אומר לנו כחברה?

לדעתי הוא אומר דבר פשוט. מאחר שלחינוך המעולה שלנו אין כל השפעה על שיעור הפגיעות בחברה,

אנחנו נדרשים להשלים עם המציאות. פשוט ללמוד להסתכל למציאות בעיניים.

אנחנו צריכים לחפש בחברה את אותם 25% נשים שנפגעו, ואת אותם 14% ילדים שנפגעו וליצור מודל למרחב טיפולי שיטפל בכל הפגיעות האלה. אם לא מצאנו אותם, אם הסטטיסטיקה של הישובים ברחבי יו"ש, בנימין, הבקעה, הגליל והגולן היא 1% נפגעים, זה אומר שאנחנו פשוט עוצמים עיניים.

אבל עצימת עיניים לא תקדם את החברה שלנו. כדי להתקדם אנחנו חייבים להיות מחוברים למציאות! האם יש לנו את האומץ לעשות את זה?

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"

תורת ארץ ישראל - לוחמה נגד פוגעים

משהו קצר:

יש הרבה מרכזי סיוע לנפגעות, ולילדים נפגעים. אבל כל עוד השיטה בנויה על כך שהנפגעים הם קורבנות אנחנו עדיין בגלות.

תורת ארץ ישראל מדברת על התייחסות אחרת לגמרי לרשעים.

הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ד הלכה י) כותב על המלך:

"ובכל יהיו מעשיו לשם שמים. ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת. ולמלאות העולם צדק. ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'. שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות. שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו".

אולי הגיע הזמן להתחיל לחיות את תורת ארץ ישראל. הגיע הזמן לא להסתפק בשיטת מרכזי הסיוע, שהם סוג של מרכזי מסכנות.

הגיע הזמן להתחיל להקים מרכזי לוחמה באנסים ובפוגעים, לשבר זרוע רשעים ולמלא את העולם צדק.
חשוב לזכור: אין כמעט אנסים ופוגעים חד פעמיים. אפשר להניח כהנחת עבודה שמדובר בפוגעים סדרתיים. אם לא נגדע את היד הפוגעת היא תמשיך לפגוע...

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"

יחסי הכוחות בין ארגוני הסיוע לבין כוחות ההשתקה והטיוח

נועם שמבה טען כמה טענות ששוות התייחסות. התייחסתי אליהן בפייסבוק, אבל שווה להביא אותן גם כאן.

הוא טוען כך:

הדוגמאות שאתה בוחר הם מהמפורסמות יותר, וזה דווקא מחזק את טענתי. השופטים כאן מושפעים מאוד מסדר היום התקשורתי ודווקא מפורסמים חשופים יותר להכתמת שמם בתקשורת. אשמח אם תזכיר לי מקרה של מפורסם שנחשד וזוכה, ואם יש כזה אשמח שתפנה אותי לטיהור שמו באותם עמודים ראשיים שפכו את דמו, וכן מקור לחשיפת הפרטים האישיים של המתלוננת וכך שבאו איתה חשבון. וגם אם ימצא מקרה כזה, אני לא מאמין שהנאשם שהוכחה חפותו חזר לכבודו ולמעמדו הראשון ולמשפחתו. באותה הזדמנות אשמח לראות נאשם מפורסם שלא הורשע בתקשורת לפני המשפט שאמור להיות סטרילי.

טענה שנייה: מחילה, אבל לא ברור לי אם הטענה שארגוני הנשים הם ארגונים חלשים נובעת מחוסר ידיעה או מתמימות. זה כמעט כמו לומר שלעופר עיני אין כח השפעה על המשק. מדובר בארגונים חברתיים משפיעים, חזקים ומתוקשרים היטב. החקיקה, ההתגייסות התקשורתית והפוליטיקלי קורקט מוכיחים זאת, ואינני מבין על מה מסתמכת הקביעה שמדובר בארגונים חלשים שדופקים את הראש בקיר.

תשובתי היא זו:

·        אני מעוניין להגיע למצב שבו החברה שלנו – המגזר הדתי לאומי על גווניו השונים – מטפל ב-100% של הפגיעות שבתוכו, ולא מטאטא אותן מתחת לשטיח ופועל להשתקתן.

·         דוגמה לאישיות מפורסמת שזוכתה – הרב אבינר. זה קרה למרות שארגוני הנשים פעלו ולמרות שקלמן ליבסקינד כתב כתבה במעריב. זו דוגמה מובהקת לחולשה של ארגוני הנשים.

·         אם אתה רוצה את החישוב המדויק של יחסי הכוחות בין הכוחות הקוראים לטיפול בנפגעים לבין הכוחות הפועלים להשתקתם בוא ונחשב. תחילה המציאות. סטטיסטית, בבית כנסת קטן יחסית  המונה 200 מתפללים, מאה גברים ומאה נשים, נמצאות 25 מתפללות שנפגעו מינית מתוכן 14 שנפגעו מגילוי עריות, סביר להניח שמי שפגע בהן נמצא בצד השני של המחיצה, יחד איתם נמצאים גם כ-14 בנים שנפגעו מינית. סה"כ 39 נפגעים.

·         עכשיו בוא ונחשב. אתה מכיר את המציאות במגזר. בכל ישוב של מאתיים אנשים, כמה מקרים של פגיעות מיניות מתוך אותם 39 מטופלים היטב – טיפול פסיכולוגי מלווה בתמיכת הקהילה? במקרה הטוב -2 מקרים. ואז זה סימן לישוב ממש מפותח. כלומר, בינתיים כוחות ההשתקה כבר הצליחו להשתיק 37 מקרים מתוך ה-39 שזה 95% מן המקרים.

      זה כאשר עדיין לא התעורר רצון להגן על הפוגע. סתם, כדי שהפגיעה תגיע למצב שמטפלים בה.

     מה קורה כאשר בקהילה מתעורר גם הצורך להגן על הפוגע, כי הוא מאנשי שלומנו, או "כי אצלנו לא קורים דברים כאלה"?

     קח לדוגמה את המקרה שהבאתי ברשימה שאליה אתה מתייחס – ישוב של 200 משפחות. סוף סוף, אמא אחת העיזה להתלונן תלונה שיש לה השלכה על מעמדו המוסרי של תושב הישוב. כל הישוב חבר כדי להשתיק אותה ולטעון שזו רק עלילה. לצורך החישוב בוא נניח ש-10% מהמשפחות יכירו בכך שהילד נפגע ושצריך להרחיק את הפוגע מהישוב, שזו פעולה מתבקשת. 90% מהמשפחות, כולל המנהיגות היישובית, עדיין משתיקות וטוענות שמדובר בעלילה. כלומר מתוך אותם 5% שלא הושתקו בשלב הראשון, יושתקו עכשיו עוד 4.5% אחוז. נשארנו עם 0.5% שארגוני הסיוע יצליחו לשקם.

כן, 1:200 זה היחס פחות או יותר בין הכוחות הפועלים  לתיקון המצב לבין כוחות ההשתקה והטיוח. במציאות, הכוחות הפועלים להשתקה וטיוח חזקים פי 200 מהכוחות הפועלים לתיקון.
על כל נפגע שארגוני הסיוע יחד עם כוחות נוספים בקהילה מצליחים לשקם, ישנם 200 אחרים, שחלקם זכו רק לשיקום חלקי, ובחלקם הושתקו לחלוטין.

החזון שלי הוא כאמור להגיע למצב שבו 100% מן הנפגעים מטופלים והקהילה לוקחת על זה אחריות. רק אז נוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"

התיק נסגר? באיזו עילה?

שמתי לב שמי שאינו מצוי במונחים המשפטיים רואה כל תלונה על פגיעה מינית בשני צבעים – שחור ולבן. אם החשוד אשם, אזי בוודאי המשטרה תמליץ להגיש כתב אישום והוא יואשם וייכלא. אם זה לא קרה, כנראה הכול עלילה, "סתם העלילו עליו".

כאשר לבורות המשפטית הזו מצטרף הרצון לראות בחברה שלנו חברה "שלא קורים בה דברים כאלה", ישנה מוטיבציה אדירה להגיע למסקנה שאכן מדובר בעלילה.

לא מזמן הוגשה תלונה במשטרה על ידי אם לילד בן 8, על כך שהמלמד שלו בתלמוד תורה פגע בו.

רמת הגולן:רב חשוד כי תקף מינית תלמידו בן ה-8

מאת: שובו של גוי ואבויו   24/02/11 | 18:59

קרית שמונה אונליין

בית המשפט השלום בצפת האריך היום בחמישה ימים את מעצרו של רב כבן 30, תושב רמת הגולן, החשוד כי תקף מינית את אחד מתלמידיו. 

הרב, המשמש כמורה באחד מבתי הספר היסודיים ברמת הגולן, חשוד כי ניצל את מעמדו לתקוף את התלמיד בן השמונה.
ממשטרת הגולן נמסר כי הילד סיפר לאמו על האירוע וזו מיהרה להגיש במשטרה תלונה כנגד הרב. בימים הקרובים יגבה חוקר ילדים ונוער עדות מן הילד על האירוע.

העובדה שהחשוד חזר הביתה ולא נשאר במעצר הספיקה לאנשי הישוב שלו להחליט שמדובר בעלילה.

בישוב אחר בצפון עשה אנס סעודת הודיה על סגירת התיק.

אז מהו בעצם ההליך, ומדוע רוב התיקים נסגרים?

ובכן, בפני נפגעת או נפגע פתוחות שתי אפשרויות משפטיות (וכמובן אינסוף אפשרויות מאבק אחרות).

תביעת נזיקין אזרחית

אפשרות אחת היא לדלג על שלב התלונה במשטרה ולפתוח ישר בתביעת נזיקין אזרחית.

היתרון במהלך כזה הוא שבתביעה אזרחית השופט יסתפק גם בראיות שסבירותן היא פחות מ-100%. גם אם הפשע לא צולם ואין עדים, מה שקורה בדרך כלל בפגיעות מיניות, השופט עשוי להשתכנע שהפשע אכן בוצע ולהיענות לתביעה.

האם מותר לאדם דתי ללכת לבית משפט בתביעה אזרחית ולא לדין תורה?

התשובה היא: כן רבתי!

הפוגע מוגדר במשפט התורה: "בחזקת רודף". לפוגעים ישנו דפוס התנהגות פוגעני שניתן להניח בוודאות שיימשך. אילו משפט התורה היה מתקיים במדינה היו הדיינים מחייבים את הרודף הזה בסירוס, כדי להציל את הנרדף באחד מאבריו של הרודף. מאחר שהחוק במדינה אינו מאפשר את זה (במקרים מסוימים של אונס בית המשפט עשוי להציע סירוס כימי כתחליף מאסר), רשאי הנרדף "לקצץ את כנפיו של הרודף" בכל דרך חוקית אחרת, כולל תביעה אזרחית, במטרה להציל את עצמו ואת הנרדפים הבאים (על פי השולחן ערוך חושן משפט, סימן שפ"ח סעיף יא ועוד).    

אולם, אם הנפגע או הנפגעת סבורים שניתן להגיע להרשעה פלילית, ייתכן שעדיף להמתין למיצוי ההליך הפלילי, ולבוא עם ההרשעה לתביעה האזרחית.

כתב אישום פלילי

ערוץ משפטי שני, שבו הולכים רוב הנפגעות והנפגעים הוא הערוץ הפלילי. זה מתחיל בפנייה למשטרה והגשת תלונה מפורטת.

המשטרה תזמין את החשוד, והוא תמיד יכחיש את דברי המתלוננת. בדרך כלל הוא ייקח לעצמו עו"ד פלילי ויחד אתו יבנה גרסה שקרית שבה ישתמש בחקירת המשטרה ואחר כך בבית המשפט.

המצב הוא לעת עתה מה שמכונה "מלה מול מלה".

החוקר במשטרה בדרך כלל כבר ראה ושמע הכול, ולכן הוא יאמין לתלונה. השאלה היא האם הוא יצליח לאסוף ראיות.

איסוף הראיות הוא תמצית  העניין, מפני שבמשפט הפלילי, אם לא הבאת ראיות ממשיות (כאמור, צילום האונס, .D.N.A עדים, או הודאה), גם אם המשטרה יודעת בוודאות שהיה אונס או פגיעה אחרת, ההליך לא יגיע לכדי כתב אישום.

אחרי איסוף הראיות התיק עובר מן המשטרה לפרקליטות. הפרקליטות בוחנת את הראיות שנאספו על ידי המשטרה ובהתאם לכך מחליטה האם יש סיכוי לכתב האישום המתגבש לזכות במשפט. במקרה שהפרקליטות סבורה שאין ראיות של 100%, בשלב כזה או אחר התיק ייסגר.

העילות לסגירת תיק פלילי.

בישראל ישנן 3 עילות אפשריות לסגירת תיק. כשאתם שומעים ממשפחת הפוגע שהתיק נסגר, אל תשכחו  לשאול בבקשה: "באיזו עילה"?

העילה היחידה המנקה את החשוד היא: נסגר "מחוסר אשמה". אם זו העילה, פירושו של דבר שהפרקליטות משוכנעת שמדובר בתלונת שווא (גם כאן, עורך דין פלילי נודניק מסוגל להציק לפרקליטות עד שיחליפו את העילה ל"חוסר אשמה". העילה הראשונה שבגינה נסגר התיק היא הרלוונטית).

עילה שנייה שבגינה נסגר תיק היא: "מחוסר ראיות". כאמור, בדין הפלילי אם הסבירות היא רק 99%, התיק ייסגר מחוסר ראיות וההדיוטות יאמרו: "זו הייתה סתם עלילה". בתלונות על פגיעות מיניות רוב התיקים נסגרים בגין העילה הזו. מדובר תמיד במעשים שבצנעה, הפוגע או האנס עושה את הדברים בסתר, ואם לא היו שם במקרה מצלמות אבטחה, התיק ככל הנראה ייסגר.

העילה המוזרה ביותר לסגירת תיק פלילי היא "חוסר עניין לציבור". מאחורי המלים היפות האלה מסתתרת הקביעה כי החשוד אשם וישנן ראיות להרשעה, אלא שלמשטרה ולפרקליטות ישנם דברים חשובים יותר לעשות, או, במקרים גרועים יותר, לחשוד יש "קשרים".

עכשיו, כשהמידע הזה בידכם, אנא, בכל פעם שאתם שומעים שהתיק נסגר העלו את שאלת המחץ: 

"באיזו עילה"?

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה המגינה על נפגעיה"