להיות חברה שמגינה על נפגעיה

יחסי הכוחות בין ארגוני הסיוע לבין כוחות ההשתקה והטיוח

נועם שמבה טען כמה טענות ששוות התייחסות. התייחסתי אליהן בפייסבוק, אבל שווה להביא אותן גם כאן.

הוא טוען כך:

הדוגמאות שאתה בוחר הם מהמפורסמות יותר, וזה דווקא מחזק את טענתי. השופטים כאן מושפעים מאוד מסדר היום התקשורתי ודווקא מפורסמים חשופים יותר להכתמת שמם בתקשורת. אשמח אם תזכיר לי מקרה של מפורסם שנחשד וזוכה, ואם יש כזה אשמח שתפנה אותי לטיהור שמו באותם עמודים ראשיים שפכו את דמו, וכן מקור לחשיפת הפרטים האישיים של המתלוננת וכך שבאו איתה חשבון. וגם אם ימצא מקרה כזה, אני לא מאמין שהנאשם שהוכחה חפותו חזר לכבודו ולמעמדו הראשון ולמשפחתו. באותה הזדמנות אשמח לראות נאשם מפורסם שלא הורשע בתקשורת לפני המשפט שאמור להיות סטרילי.

טענה שנייה: מחילה, אבל לא ברור לי אם הטענה שארגוני הנשים הם ארגונים חלשים נובעת מחוסר ידיעה או מתמימות. זה כמעט כמו לומר שלעופר עיני אין כח השפעה על המשק. מדובר בארגונים חברתיים משפיעים, חזקים ומתוקשרים היטב. החקיקה, ההתגייסות התקשורתית והפוליטיקלי קורקט מוכיחים זאת, ואינני מבין על מה מסתמכת הקביעה שמדובר בארגונים חלשים שדופקים את הראש בקיר.

תשובתי היא זו:

·        אני מעוניין להגיע למצב שבו החברה שלנו – המגזר הדתי לאומי על גווניו השונים – מטפל ב-100% של הפגיעות שבתוכו, ולא מטאטא אותן מתחת לשטיח ופועל להשתקתן.

·         דוגמה לאישיות מפורסמת שזוכתה – הרב אבינר. זה קרה למרות שארגוני הנשים פעלו ולמרות שקלמן ליבסקינד כתב כתבה במעריב. זו דוגמה מובהקת לחולשה של ארגוני הנשים.

·         אם אתה רוצה את החישוב המדויק של יחסי הכוחות בין הכוחות הקוראים לטיפול בנפגעים לבין הכוחות הפועלים להשתקתם בוא ונחשב. תחילה המציאות. סטטיסטית, בבית כנסת קטן יחסית  המונה 200 מתפללים, מאה גברים ומאה נשים, נמצאות 25 מתפללות שנפגעו מינית מתוכן 14 שנפגעו מגילוי עריות, סביר להניח שמי שפגע בהן נמצא בצד השני של המחיצה, יחד איתם נמצאים גם כ-14 בנים שנפגעו מינית. סה"כ 39 נפגעים.

·         עכשיו בוא ונחשב. אתה מכיר את המציאות במגזר. בכל ישוב של מאתיים אנשים, כמה מקרים של פגיעות מיניות מתוך אותם 39 מטופלים היטב – טיפול פסיכולוגי מלווה בתמיכת הקהילה? במקרה הטוב -2 מקרים. ואז זה סימן לישוב ממש מפותח. כלומר, בינתיים כוחות ההשתקה כבר הצליחו להשתיק 37 מקרים מתוך ה-39 שזה 95% מן המקרים.

      זה כאשר עדיין לא התעורר רצון להגן על הפוגע. סתם, כדי שהפגיעה תגיע למצב שמטפלים בה.

     מה קורה כאשר בקהילה מתעורר גם הצורך להגן על הפוגע, כי הוא מאנשי שלומנו, או "כי אצלנו לא קורים דברים כאלה"?

     קח לדוגמה את המקרה שהבאתי ברשימה שאליה אתה מתייחס – ישוב של 200 משפחות. סוף סוף, אמא אחת העיזה להתלונן תלונה שיש לה השלכה על מעמדו המוסרי של תושב הישוב. כל הישוב חבר כדי להשתיק אותה ולטעון שזו רק עלילה. לצורך החישוב בוא נניח ש-10% מהמשפחות יכירו בכך שהילד נפגע ושצריך להרחיק את הפוגע מהישוב, שזו פעולה מתבקשת. 90% מהמשפחות, כולל המנהיגות היישובית, עדיין משתיקות וטוענות שמדובר בעלילה. כלומר מתוך אותם 5% שלא הושתקו בשלב הראשון, יושתקו עכשיו עוד 4.5% אחוז. נשארנו עם 0.5% שארגוני הסיוע יצליחו לשקם.

כן, 1:200 זה היחס פחות או יותר בין הכוחות הפועלים  לתיקון המצב לבין כוחות ההשתקה והטיוח. במציאות, הכוחות הפועלים להשתקה וטיוח חזקים פי 200 מהכוחות הפועלים לתיקון.
על כל נפגע שארגוני הסיוע יחד עם כוחות נוספים בקהילה מצליחים לשקם, ישנם 200 אחרים, שחלקם זכו רק לשיקום חלקי, ובחלקם הושתקו לחלוטין.

החזון שלי הוא כאמור להגיע למצב שבו 100% מן הנפגעים מטופלים והקהילה לוקחת על זה אחריות. רק אז נוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"