להיות חברה שמגינה על נפגעיה

אורות בכלים

כתבתי רשימות אחדות על המצב המוסרי העלוב של ההתיישבות, שאינה משכילה לטפל בתושביה שנפגעו פגיעות מיניות. היום אני רוצה להסתכל על התופעה הזו בעיניים אחרות.

אם תעשו חיפוש ברשת תגלו שבמאה השנים האחרונים הרבה אנשים גילו הרבה חוקים שעל פיהם העולם עובד, ומי שרוצה להצליח עליו לפעול על פי אותם חוקים.

ישנו חוק, שהוא החוק היהודי של הבריאה. החוק הזה קובע כי כדי שפעולה מסוימת תהיה אפקטיבית חייבת להיות הלימה בין אורות לכלים.

מהם המונחים הללו – אורות וכלים?

הבריאה בנויה משני חלקים – שפע שה' שולח לעולם הזה, המתגלה בצורה רוחנית או גשמית, וכלים, הקולטים את השפע הזה. במצב האופטימלי ישנה הלימה בין האורות לכלים, וכך ישנה ברכה בעולם. במצב הלא מתוקן ישנו חוסר הלימה בין האורות והכלים, והברכה אינה יכולה להתגלות.

החוק הזה נכון בכל השפעה, לאו דווקא השפעה אלוקית. גם מורה שמדבר את תלמידיו ברמה שהם אינם מסוגלים לתפוס, פועל באופן שההוראה שלו אינה עושה פירות אפקטיביים.

מכשיר חשמלי המיועד לפעול במתח של V24  שחובר למערכת חשמלית במתח של V220, יתקלקל. המתח החשמלי הוא האור. כאשר המתח – "האור" הוא הרבה מעבר למה שהמכשיר מסוגל לקלוט, המכשיר מתקלקל. בקבלה ובחסידות התופעה הזו נקראת "שבירת הכלים". אנחנו פוגשים את אותה תופעה כאשר אנו שומעים על זוכה בפרס הגדול בלוטו שפשט את הרגל כעבור שנתיים, מפני שלא היה מסוגל להכיל את השפע, ולמעשה אנחנו פוגשים את התופעה הזו על כל צעד ושעל.

לענייננו -

כאשר משפחה מקבלת את הבשורה המרה שהבת או אחד מילדיה נפגע פגיעה מינית, ישנו סיכוי לתגובה המאפיינת מצב של "שבירת הכלים". ההורים ההמומים אינם מסוגלים להכיל את הפגיעה. הם יאמרו לילד: "אתה סתם מפנטז", או שיאמרו לבתם: "שכחי מזה, זה יעבור". משפטים מסוג זה הם עדות לחולשת ההורים, שאינם מסוגלים להכיל את הפגיעה.

הדבר הזה נכון גם לגבי הקהילה. רמה מסוימת של הכחשה והשתקה יש גם בציבור החילוני, אבל בציבור הדתי נוספת לפגיעה המינית שהיא פגיעה נפשית בעיקרה (הפוגע משלם על פי דין תורה נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, סכומים העשויים להגיע היום למיליוני שקלים. זאת מעבר לקנס המשולם לעתים כאשר הדין הוא בפני דיינים סמוכים) גם העבירה – גילוי עריות. חומרתה של עבירה זו גורמת לקהילה הדתית ל"שבירת הכלים". הקהילה אינה מסוגלת להכיל את העבירה הזו, ולכן, כמנגנון הישרדות, היא פועלת בכל תוקף כדי לטשטש ולהעלים את הפגיעה ולהתייחס אליה כאילו לא הייתה.

אז מה הפתרון?

הפתרון, הן באשר למשפחת הנפגע/ת והן באשר לקהילה הוא ביצירת הלימה בין אורות לכלים.

איך יוצרים הלימה כזו?

בשני אופנים:

1.    צמצום האור. אם כתוצאה מהצגת הפגיעה במלוא חומרתה ההורים והקהילה נמצאים במצב של חוסר תפקוד, אין ברירה אלא להציג את הפגיעה בצורה "רכה" יותר, שתאפשר לקבל את המצב ולטפל בו.

חלק מצמצום האור פירושו גם לא לדבר על טיפול  כוללני בפגיעה. זו נראית משימה ענקית. צריך לחלק את הטיפול למשימות משנה קטנות, שיהיה אפשרי להתמודד איתן.

2.    האופן השני הוא הכנת כלים שיוכלו להכיל את המציאות. מי שיביט על הציבור הדתי לאומי ייווכח כי התמודדות עם המציאות האמיתית היא אחת מחולשותיו הבולטות. כמעט בכל מקום ש"נפלנו בגדול" זו הייתה הסיבה. היגיע הזמן להכשיר אנשי ביצוע, אנשים שיהיו מסוגלים להביט למציאות בעיניים ולטפל בה.

שני הצעדים האלה יובילו אותנו בע"ה לכיוון החזון של חברה המגינה על נפגעיה.

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה המגינה על נפגעיה"