להיות חברה שמגינה על נפגעיה

לא ניצחנו את הסטטיסטיקה

מחקר שערך צוות של נשות טיפול- פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שעובדות בבית החולים "הר סיני" בניו יורק התפרסם  בכתב העת החשוב Psychiatry בנובמבר 2007.

מאחר שכל המערכות הדתיות אליהן פנו עורכות המחקר לצורך שיתוף פעולה הגיבו בסירוב, החוקרות הפיצו את השאלונים במרפאות נשים, מקוואות, בתי כנסת, עלונים והפצה ברשת. 380 שאלונים מולאו. טווח גילאי הנשים 19-58. מחציתן מגדירות את עצמן כחרדיות ומחציתן כדתיות מודרניות.

מהם הממצאים?

אם חשבתם ש"אצלנו זה לא קורה" וש"אצלנו אין דברים כאלה", יש לי הפתעה בשבילכם. הממצאים מראים באופן חד משמעי כי אורח החיים הדתי לא מגן מפני פגיעות מיניות.

שכיחות הפגיעות המיניות בקרב נשים דתיות זהה לשכיחות שנמצאה במחקרים בקרב האוכלוסייה כללית והיא עומדת על 25%.

רב הפוגעים  הינם דמויות מוכרות ,30% קרובי משפחה ו40% ידידים, מה שאומר שגם הפוגעים לרב הינם אנשים דתיים.

אתם מן הסתם שואלים: היכן כל הנפגעות האלה?

אז ככה, הרוב המוחלט של הנשים(65%) לא סיפרו על הפגיעה לאיש! רק 15% סיפרו לאמא, 6% לאבא.

השתיקה הזו היא גם נחלת ילדים נפגעים. בשיחות שהיו לי אם אנשים שנפגעו בילדותם אמרו לי רבים כי הם לא שתפו אף אחד. זה נבע מסיבות שונות. חלק מהם חששו שההורים יכעסו עליהם. אחרים לא חשבו שההורים שלהם חזקים דיים כדי להתמודד עם הפגיעה. אחד ניתח את ההתנהגות של הפוגע ואמר שפוגעים הם אנשים חכמים. הם יודעים במי לפגוע, באותו ילד שההורים שלו ממש לא בעניינים ואין סיכוי שהם יעלו על הפגיעה.

מה המחקר הזה אומר לנו כחברה?

לדעתי הוא אומר דבר פשוט. מאחר שלחינוך המעולה שלנו אין כל השפעה על שיעור הפגיעות בחברה,

אנחנו נדרשים להשלים עם המציאות. פשוט ללמוד להסתכל למציאות בעיניים.

אנחנו צריכים לחפש בחברה את אותם 25% נשים שנפגעו, ואת אותם 14% ילדים שנפגעו וליצור מודל למרחב טיפולי שיטפל בכל הפגיעות האלה. אם לא מצאנו אותם, אם הסטטיסטיקה של הישובים ברחבי יו"ש, בנימין, הבקעה, הגליל והגולן היא 1% נפגעים, זה אומר שאנחנו פשוט עוצמים עיניים.

אבל עצימת עיניים לא תקדם את החברה שלנו. כדי להתקדם אנחנו חייבים להיות מחוברים למציאות! האם יש לנו את האומץ לעשות את זה?

הרב יהודה פרומן

"להיות חברה שמגינה על נפגעיה"